לדיור מסורתי שני דגמים: הדר והריאד. מקורם של דגמי בתי הגידול הללו נובע בדרך כלל מהמסורת היוונית והרומית שממנה קיבלה השראה לאדריכלות האסלאמית להפיץ מודל זה ברחבי הים התיכון:
"אנו קוראים דאר, הבית שהפטיו המרכזי שלו זוכה לטיפול מינרלי, בניגוד לריאדה שהפטיו שלה מאוכלס ברובו בגן נטוע עצים".
מקור האור והגישה לחדרי הריאד, מרכז החיים הביתיים ונחלת הנשים, הפטיו, הוא האלמנט האדריכלי המעניק חותם אישי לריאד.
עם עיצוב מסודר, הפטיו הוא המקום הראשון, וברוב המקרים היחיד, הפתוח לנוף המבקר, שנגישתו לריאד נותרה מוגבלת מאוד. זאת בכדי להגן על הארכיטקטורה המסורתית של הריאד המספקת סימטריה של החללים הממוקמים סביב הפטיו המרכזי.
זה משקף גם עקרונות מסוימים של אמנת ונציה (האמנה הבינלאומית לשימור ושיקום אנדרטאות ואתרים 1964).
כבוד למסורת ולאותנטיות אדריכלית אינו מונע, כמובן, מהריאד להסתגל לנוחות של בית מודרני. אנו יודעים כי היעדר התקנות אפשר לבעלים רבים לפעול על פי רצונם וטעמם בשיקום הריאדות, לעיתים מבלי לכבד את עקרונות שמירת המורשת ושמירה על שלמותה ההיסטורית.
על עבודות השיפוץ לכבד את הצורות וטכניקות הבנייה המסורתיות של הריאדות ככל האפשר. זה חייב להיות מלווה בהתערבויות דיסקרטיות ככל האפשר כדי להביא את האלמנטים החיוניים של הנוחות המודרנית. כמובן, חדרי אמבטיה, אך גם ריהוט המתאים לצרכים של לקוחות מערביים בעיקר: עבור חדרי השינה, המצעים, הסדינים, הכריות, המגבות וכו ', לארוחות, צלחות, כוסות ועוד. הם הוויתורים החיוניים ל אורח חיים "בינלאומי", אם כי בבית, ניתן להגיש ארוחות על שולחנות נמוכים לפי המסורת המרוקאית.